מאת: צוריאל אסף // רכז תוכן ארגוני, השומר החדש

מה שאני עושה בפועל, עושה פעולתו עלי 

רקע ושורשים עבריים 
'אהב את המלאכה' – מוטו זה, הלקוח ממסכת אבות שבמשנה, הינו מעין שורש חי למסורת העמלנות העברית. זוהי קריאת 'זן' המכוונת את האדם להשקיע ולטפח את מרחב המלאכה בחיים. נמצאת כאן נקודת הנחה סמויה על טבע האדם, לפיה קיימת נטייה אנושית טבעית 'לברוח' ממלאכה, לנסות להתעצל או לחמוק ממנה, לעתים אף באמצעות קידום או 'תפקיד' נחשק. כנגד נטייה זו מכוונת המשנה את האדם ל'אהב את המלאכה'.

בימינו, נטייה טבעית זו מועצמת שבעתיים באמצעות 'תרבות המסכים' הדוחה את המאמץ והעמל כמעט בהגדרה. מדובר על תרבות של ניתוק ממערכות שיח אנושי לטובת התמסרות למסכים באמצעות מגוון של יישומים לאוהבי סרטים ותוכניות טלוויזיה, חדשות, רשתות חברתיות משחקי מחשב ועוד. מאחורי תרבות זו עומדות חברות ענק בינלאומית שהמודל העסקי שלהן מבוסס על ׳כריית תשומת הלב שלנו' והארכת זמן השימוש שלנו באותם יישומים.

מול תרבות המסכים מציעה המלאכה מצע התפתחות חיוני בחיים. מרחב שפועל עלינו דרך השקעה וטיפוח ולא דרך הזנחה וביטול. ניתן לדמות את המלאכה למרחב חיובי שמטעין אנרגיה תוך כדי תנועה, כמשל המצבר ברכב שנטען מהאלטרנטור. ככל שנוסעים ברכב, כך המטען מתמלא וכאשר נחים, המצבר מאפשר להניע את הרכב מחדש. 'אהבת המלאכה' עוברת דרך היכולת לגייס את כוחותינו ליום חדש, להציב לעצמנו יעדים, לשמוח גם בשגרת ימי המלאכה 'האפורים'. המלאכה אהובה על אף הקושי והמאמץ, כי היא מטעינה וממלאת.

בעבר, התקיים מרחב המלאכה בשדה הממשי של עבודת האדמה ועמל השדה, כמעט כל אדם טיפח גינה, שדה ומרחב חקלאי מחוץ לביתו. כיום, כשהחברה האנושית עירונית ומרוחקת מהטבע ומהאדמה, ההתנסות החקלאית יכולה לשוב ולהוות מרחב לחוויה של עמל ומאמץ.

במסורת חכמי הגליל עוסקים מקורות ודמויות שונות3 בחיבור 'התורה/ התלמוד'- המסמלים את עולם הערכים, עם 'העבודה/ דרך ארץ'- המבטאות את עולם הפרקטיקות וההתנסות המעשית המתחייבת מאותו עולם ערכי. זאת מתוך תפיסה כי 'למידה' היא זו הקשורה גם בגוף ובמעשה ולא רק בתודעה ובשכל. גם במזרח קיימות ׳דמויות מופת׳ שעסקו בסוגיה זו כמו שמסופר על מהאטמה גאנדי שהסתובב תמיד עם נול ידני וטווה צמר תוך כדי שאר עיסוקיו ושיחותיו, מתוך חיבת המלאכה והבנתה בהקשר מתמיד לבניין האישיות.

'אהבת המלאכה' ככלי מרכזי לפיתוח חברתי ועצמי, ובפרט מלאכת עבודת האדמה החקלאית, קיבלה משנה פיתוח ושכלול בתקופת התחייה העברית. אהרון דוד גורדון טיפל בנושאי 'האומה והעבודה' במסות ומאמרים רבים, והביא לידי ביטוי מקיף את הפוטנציאל החינוכי והקיומי הטמון בהתנסות בעבודת השדה.

כך למשל כותב גורדון:

"ואני מרגיש את החיים ההם, והנה הם צרים כפי שאול, והנה נפשי בתוכם כמו בתוך מכבש מעוכה, רצוצה, מרוסקה, והנה הם מפעפעים גם בתוך נפשי ועושים שַמוֹת בקרבי, ואני מתנער בחזקה, בכל כוחי, ומנער מעלי ומקרבי את החיים ההם. ואני מתחיל הכל מחָדש, הכל מחדש. מן האלף-בית אני מתחיל את החיים, אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה הכל מחדש. והדבר הראשון, הפותח בראשונה את לבי לחיים, אשר לא ידעתי כמוהם, היא העבודה. לא עבודה לשם מחייה ולא עבודה לשם מצווה. כי אם עבודה לשם חיים – עבודה, אשר אור חדש נוגה עליה. אשר ראיתיה, והנה היא אחד מחלקי החיים, משורשיהם היותר עמוקים. ואני עובד …"

ואולם אם במשנת העבודה של גורדון מצאנו את העמל כמרפא למשברים קיומיים-ולאומיים, כיום מהווה החינוך העמלני משקל-נגד חיוני לתרבות 'הקל' הצעירה, תרבות שחורטת על דגלה 'אפס מאמץ' כלשון השיר הפופולרי5. צעירים רבים כיום מאבדים תחושת מסוגלות וחווים קריסת קשב קשה הנובעים מתרבות המסכים וכן מחוויית חיים שאיבדה את האיכות הפשוטה של התנסות בעמל מצמיח. חוויית החינוך העמלני מבוססת על פיתוח מסוגלות והתמדה. אלו נובעות מהתנסות בהשפעה מטיבה ומשמעותית בסביבה החיצונית, תוך הצבת מטרות יומיומיות מדידות, המשקפות פעילות יצרנית המועילה לעולם ולחברה. על כן מהווה שדה החינוך העמלני מרחב משקם ומעצים, המותאם לאתגרי עידן מהפכת הקשב.

במעשה ובלימוד 

פדגוגיה עמלנית וחינוך בלתי פורמאלי 
החינוך העמלני המודרני-אירופאי גובש בעיקר בגרמניה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. במהותו הוא הדגיש את היישום המעשי של ידע ומיומנויות באמצעות עבודת כפיים, בניגוד לחינוך האקדמי המסורתי. בין עקרונותיו המרכזיים עמד שילוב של תיאוריה ופרקטיקה: ידע תיאורטי לא הופרד מהמיומנויות המעשיות, אלא השתלב ויושם יחד בתהליך הלמידה. כמו כן, הושם דגש על הסתמכות עצמית ועצמאות: התלמידים עודדו לקחת אחריות על הלמידה שלהם ולפתח עצמאות באמצעות עבודתם. שיתוף פעולה כפול: הגישה הדגישה את החשיבות של שיתוף פעולה בקרב התלמידים ובין תלמידים למורים, כאמצעי ללמידה ולהשגת מטרות משותפות. לבסוף התאפיינה השיטה בשילוב של עבודה ופנאי, מתוך הכרה בחשיבות שניהם בהתפתחות עצמית. הפדגוגיה העמלנית הייתה בעלת השפעה בעיצוב מערכת החינוך בגרמניה והייתה לה השפעה גם על החשיבה החינוכית במדינות אחרות, כולל ארצות הברית.

לפי דוד שחר, שסקר בהרחבה את נושא החינוך העמלני העברי6, היה זה אחד העקרונות שזכו לחשיבות והסכמה רחבה על כל זרמי החינוך העברי בארץ ישראל בראשיתה, על אף חילוקי דעות עמוקים בנושאים רבים אחרים. כתפיסות וכמתודות פדגוגיות נועדו דרכי הלמידה של החינוך עמלני להגביר את פעילותו העצמית של התלמיד ואת שיתופו בתהליך הלמידה, ולפתח את כל כוחות הנפש של הילד, מתוך ההנחה שרק על ידי ״עמלנות״ ו״עבודה עצמית״ הוא יוכל להגיע לעצמאות אמיתית.
לפי שחר, ההערכה למושגי היסוד של 'הפדגוגיה החדשה' ולשימוש בהם למען הצרכים הלאומיים בארץ ישראל, העמידה את מושגי העמלנות והעבודה העצמית לא רק כמתודות המותאמות לגילויי חייו וצרכיו האינדיבידואליים של הילד, כפי שלימדה הפסיכולוגיה בת-זמנה, אלא בעיקר כדרך המקשרת בין נתוני הילדות לצורכי החברה העברית המתהווה.

מהלכה למעשה 

תנועת השומר החדש מיישמת "אֱהֹב את המלאכה" 
הפעילות המתקיימת כיום בתנועת השומר החדש, נובעת מזיהוי הצורך- צורך של החקלאי, צורך של אדם או מצב הזקוקים לסיוע. המשולש המתודי צורך – משימה – לימוד מגדיר משימה משמעותית או מספר משימות בשטח שנועדות לאותו הצורך. לאחר ביצוע המשימה, מתקיים מפגש של העמקה, למידה ובירור ערכי העוסקים בצורך עצמו, או במשימה שזה עתה סיימנו, ומכווינים את המשתתף לאיתור הצרכים והאתגרים הבאים, התגייסות למשימות נוספות ולימוד נוסף במעגל מתפתח.

בתי הספר והתוכניות השונות של השומר החדש מיישמות באופן מעמיק את עקרונות החינוך הבלתי פורמאלי, גם בתוך מסגרות פורמאליות. מתוך התנסות בהעמקתהמתודה העמלנית במסגרות החינוך הבלתי פורמאליות שלנו, ניגשנו חזרה למרחב החינוך הפורמאלי והחזרנו אליו את מתנות שדה-הפעולה של הפדגוגיה העמלנית.

כך הן ברשת תיכוני 'אדם ואדמה' והן בחוויות חקלאיות מגוונות שאנו מציעים עבור מסגרות פורמאליות שונות (כגון התנדבויות חד יומיות או מסעות חקלאיים לבתי ספר). אנו עושים שימוש בכלים שגיבשנו בסביבת העבודה הבלתי פורמאלית ומצמיחים שדה חינוכי חדשני, פורה ומצמיח.

כך למשל, מאופיינות התוכניות החינוכיות שלנו (גם בתי הספר) ב׳וולנטריזם׳ גבוה במיוחד- כאשר התלמידים מגיעים לבית הספר מבחירה ומבצעים פעולות התנדבותיות באופן כמעט יום-יומי. סביבת למידה רב-ממדית: מגוון הפעולות וסביבות הלמידה, אשר משלבות בין מעשה ללימוד, מאפשרות ורסטיליות ורב-ממדיות של הלמידה לאורך היום והשבוע. הלמידה מתקיימת גם בשדה, גם בכיתה וגם בדשא, גם בחוגי נגינה וגם במספר טיולים שנתיים וכד'. עקרון הסימטריה: יחסי הצוות והחניכים במהלך העבודה החקלאית מאופיינים בסימטריה גבוהה, כאשר הצוות איננו גורם 'מפקח' אלא 'שותף'- מורי בית הספר והמדריכים עובדים בשטח עם התלמידים והחניכים 'כתף אל כתף'. עקרון הדואליזם: ישנו דואליזם שאנו מטפחים במרחב שבין תהליכי הפרט והקבוצה- ללמוד להתפתח הן כפרט והן כחלק מקבוצה במקביל. עקרון המודולריות הנשענת על 'שיבוץ' סידור עבודה, הנסמך על איכויות ויכולות שונות בהתאם לאופי המשתתפים. לבסוף ישנו מודל 'ניהוג משותף', המאפשר לחניכים מרחב התנסות רחב לניסוי וטעיה, תוך לקיחת אחריות על היבטים שונים של סביבת המשימה. גם הפיקוח על איכות הביצוע והעמידה ביעדי הקבוצה מתקיים במשותף עם חברי הקבוצה והחניכים. כמו כן, מעוצבים טקסים וסמלים מתודיים במסגרת תהליך ההסמלה של העבודה החקלאית.

חרדה לנשמת הציונות 

לסיום נביא את דברי יעקב פיכמן מעיתון 'דבר' בשנת 1934.9 פיכמן עומד בדברים קצרים וחריפים הן על התרומה הסגולית של ערך העבודה לחזון הציוני והן על הסיכון שבניתוק משורש זה, סיכון מפניו הוא מתריע.

"רעיון העבודה העברית עומד לפני ניסיון קשה מאד. ניתנה דוגמה שהמדגימים עצמם יבהלו אחר כך כשיראו את הפרי אשר שוו להם. רעיון העבודה היה הכבוש היותר יקר של הדור. הוא לא רק נתן תקוה להרחבת הישוב ולביסוסו – הוא מילא את הציוניות תוכן מוסרי-אנושי; הוא הפרה את כל חיינו, את כל יצירתנו. ההפשטה היתה סמל הגלות. במחשבה היינו ממלאים חובת יצירה, במחשבה היינו נגאלים כביכול, אבל במעשה הכל נשאר כשהיה. העבודה מימשה בבת אחת את הכל, הטביעה על הכל חותם של אמת. בעבודה עצמית – רק בזה טבוע חותם של התחדשות ראשונה, בה נתבטאה המהפכה האמיתית של חיינו – הריפוי בשיתוק הרוחני והגופני של הגלות. היא היתה הגמול על דורי-דורות שהיו מנותקים מעצם החיים, מהאדמה, ממעיינות ההוויה…אבל שאלה זו עומדת ותעמוד תמיד על הפרק – החובה של השתתפות בפועל של כל איש יהודי, של כל ציוני אמיתי בכיבוש העבודה, שכן כל הציונות נעשית פלסטר, כל רעיון התחיה נעשה פלסטר כשאין מצטרפת להם עבודה עצמית."